חשיבות שני פסקי הדין בכמה היבטים:

1. בית המשפט הכיר ביכולת מיופה כוח להגיש תביעת פינוי בשם שולחו, מה שבדרך כלל אינו אפשרי.
2. בית המשפט הכיר בכך שחניית דייר בחניה שאינה מוקנית לו מפורשות מכוח החוזה מהווה, בזכות עצמה, הפרת ההסכם ומקימה עילת פינוי, גם אם אין התייחסות לסוגיית החניה בהסכם כלל.
3. בית המשפט הכיר בכך שגם במקרים בהם מיופה הכוח לא נתן הוראה מפורשת לדייר על תשלום דמי השכירות לידיו, עדיין, במקרים מסוימים, ניתן להכיר בחובת הדייר לשלם דמי שכירות אלה וככל שהם לא משולמים מהווה הדבר עילת פינוי נוספת.
4. בית המשפט קבע כי הטרדת שכנים מהווה, בזכות עצמה, עילת פינוי שגם אם מוצאת לה ביטוי בחוק הגנת הדייר אך בתי המשפט אינם מרבים לאכפו כעילת פינוי עצמאית אלא במקרים חריגים, עדיין מקום בו מתברר כי מדובר בהתנהגות החוזרת על עצמה, יש לקבוע כי הדבר מהווה עילת פינוי עצמאית נוספת, כפי שנפסק במקרה שבפנינו.
5. בית המשפט נתן סעד מן הצדק מותנה בחמישה תנאים מצטברים נוקשים לרבות תשלום מלוא דמי השכירות תוך פרק זמן קצר (בו לא עמד הדייר) הימנעות מלחנות בחניות הצמודות לנכס, הימנעות מלהפריע לשכנים ולבעל הבית ועוד.
6. בית המשפט חייב את הדייר לשלם 12,000 ש׳ח הוצאות לבעל הבית.

ניסיון הדייר לבטל את רוע הגזירה לאחר שלא עמד בתנאים המצטברים הובילו אותו להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נידון בהרכב של 3 שופטים, בראשות הנשיא שפירא, במסגרתו ביקש הדייר לבטל את עילות הפינוי ולחילופין לבטל את התנאים המצטברים לכניסת הסעד מן הצדק לתוקף.

בית המשפט של ערעור דחה את הערעור תוך שהוא מחדד את קיום 3 עילות הפינוי ואת התנאים לקיום הסעד מן הצדק. ערעור שכנגד בו ביקש בעל הבית להוסיף עילת פינוי רביעית ולחייב לצורך קיום הסעד מן הצדק גם תשלום פיצוי, נדחה אף הוא.

אליכם פסק הדין של בית משפט השלום, ופסק הדין בערעור של בית המשפט המחוזי.